לא תרצו להפסיק לאכול: בופה הודי עשיר ומשובח במסעדת "טנדורי" האגדית, בת"א או בירושלים (קוהינור), אכול כפי יכולתך ב-35 ₪ בלבד! למעבר לעמוד המבצע לחצ\י כאן
אני מאמינה בקארמה (גורל), אבל יודעת שצריך לעזור לו...
בחודש הבא תחגוג רינה פושקרנה, בעלת רשת המסעדות ההודיות טנדורי, יום- הולדת 50, וזו הזדמנות טובה לערוך איתה שיחה על חייה, עסקיה, המשברים שעברה, והתקוות שלה לעתיד, ויש לה רבות כאלה.
ילדות בהודו
רינה נולדה בניו-דלהי לאב הודי ממוצא עיראקי, ולאם הודית ממוצא יהודי. אביה היה קצין בצבא הבריטי, ובהמשך בצבא ההודי. המשפחה (רינה, הוריה, אחיותיה ואחיה) נדדה כל כמה שנים לאזור אחר בהודו בעקבות תפקידיו של האב. לכל מקום שאליו הגיעו חיו בני המשפחה בבתים מפוארים, מוקפים משרתים.
כאשר מלאו לרינה 16, השיאו אותה הוריה לבחור נאה, וינוד פושקרנה, שבחרו עבורה הוריה ואחיה, אחרי שהבחירה קיבלה את אישורה. וינוד פושקרנה, אז צעיר ברהמיני בן 24, עבד כרב-חובל באוניות צי הסוחר בהודו. לפי שיקולי ההורים משני הצדדים - הגבר יפה תואר והמצליח בתחומו, ורינה, יפהפייה עדינה בעלת פני בובת חרסינה, התאימו זה לזה.
רינה: "בהודו ההורים בוחרים בני זוג לילדיהם. ההורים מכירים את ילדיהם ויודעים, על-פי ניסיון חייהם, מה טוב עבורם לטווח הארוך. ההורים יודעים כי אהבת נעורים עלולה להיות קצרת מועד, ומה שיחבר בין בני-זוג במהלך חייהם ולאורך זמן יהיו כבוד הדדי ותכונות דומות ומשלימות. בהודו לא מאמינים ב'ניגודים משלימים', אלא בדמיון בתכונות האופי, בתרבות ובשאיפות".
חיים על המים
חיי הנישואין של וינוד ורינה התנהלו להם בתחילת דרכם על אוניות, ברחבי ימים ואוקיינוסים. תשע שנים פיקד וינוד כרב- חובל על אוניות סוחר, נורווגיות, הודיות, בריטיות, אמריקניות וסיניות. רינה: "ראיתי את העולם כולו. אך, כרעיית רב-החובל, עובדי האונייה לא העזו לדבר איתי, בגלל יראת הכבוד, לכן התחברתי רק לטבחים, שהיו בני כל הלאומים. במטבח הרגשתי שמחה רבה ועניין עצום. כל טבח לימד אותי את סודות המטבח שלו. כך רכשתי לי ידע ומקצוע: בישול הודי ובינלאומי ברמה גבוהה, עם הבנה בכל המרכיבים. בדגים, בשר, סוגי בצק, תבלינים, סוגי בישול, טיגון, סוגי משקאות ועוד. במהלך המסעות בים גם ילדתי את שני ילדי: סרינה (28) וקונאל (25). "אחרי תשע שנים, ישבנו בעלי ואני, שהיינו כבר הורים לילדים, אבל עדיין מאוד צעירים, אני בת 26 ווינוד בן 32, כדי לקבל החלטה אם להמשיך את חיי הנדודים הימיים, או להתיישב בבית קבע בהודו או באנגליה. בתקופת המסעות הימיים, ביקרנו בישראל ואהבנו את המקום. ידעתי גם, כי חלומה של אמי הוא שאגור בישראל.
המעבר לישראל
הזוג פושקרנה החליט לעבור לגור בישראל. וינוד עזב את עבודתו, ובשנת 1982 הם הגיעו לארץ.
רינה:
"גרנו בדירה שכורה בראשון לציון. חיפשנו ומצאנו מקום לפתוח מסעדה קטנה בלונדון מיני-סטור בתל-אביב, שקראנו לה איצ'יקדנה, כשמו של שיר הודי, מתוך סרט הודי, שרוב הישראלים הכירו ואהבו.
"למסעדה הגיעו בערב בעיקר יוצאי הודו, ששמעו עליה והתגעגעו לאוכל הודי. הגשתי שם אוכל רחוב הודי בסיסי: מאכלי בצק ממולאים, מתובלים ומטוגנים, יחד עם משקה לאסי, שהוא יוגורט הודי. בתחילה אף ישראלי לא נכנס למסעדה הקטנה, אלא רק הודים או תיירים מאנגליה, שהכירו את הטעמים והריחות. הישראלים התייחסו אז להודו בכלל, ולהודים בפרט, כאל אנשים פרימיטיביים. רבים מעולי הודו אמרו שהם באו מעיראק או מפרס, העיקר לא להגיד שהם מהודו. "אני לבשתי אז, ובמשך כל חיי, בגדים הודיים מסורתיים, לרבות תכשיטים עם צבעים חיים. כמקובל בהודו, ציירתי בין הגבות נקודה אדומה, טיקה (ה"עין השלישית"), שהיא סמל לאישה נשואה. ידעתי כי כוחי נובע מהמסורת של הודו וממשפחתי. אז עוד לא שיערתי כי בהמשך אהיה מזוהה כשגרירת הודו בישראל, ושכמעט כולם יכירו אותי.
"הייתי מבשלת בבית, ומביאה את הסירים אתי, באוטובוס, כל יום. וינוד היה לצדי, ואת הילדים שלחנו לבית-הספר האמריקני בהרצליה, כדי שילמדו באנגלית, השפה שבה דיברו מלידה. בעלי חש תסכול מהחיים הקשים, והחליט לעלות שוב על אונייה, כרב-חובל. לאחר חמישה חודשי הפלגות, היו בכיסו 50 אלף דולר. עברנו לגור בתל-אביב, בדירה שכורה, והתחלנו לחפש מקום גדול יותר למסעדה, שיהיה בו גם מקום להתקנת תנור הודי מסורתי (טנדורי).
הרגשתי את האש הבוערת בתוכי, לעשות משהו גדול, שיהיה חדש לישראלים. הבנתי שרוב הישראלים אוהבים בשר, וזה חלק חשוב מהאוכל שהם רוצים.
הסתובבנו בתל-אביב וחיפשנו מקום למסעדה. הגענו לכיכר דיזנגוף, אז במצבה המקורי, יפה ואלגנטית. הכרנו את אברהם אירני, שהיה בעלים של חנויות ובתים באזור. הוא התאהב בנו, ואמר כי הוא מרגיש שנועדנו לגדולות. "את רינה, תהיי בקרוב אישה מפורסמת בישראל. כולם יכירו אותך, ותצליחי בגדול", התנבא. מובן שצחקנו במבוכה, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שזה מה שאני חולמת עליו".
מסעדת טנדורי הראשונה
הזוג פושקרנה שכר מאירני מסעדה בכיכר דיזנגוף, סמוך לקולנוע אסתר המיתולגי, שמעליה היה בית-מלון.
רינה:
"המקום שיועד לנו היה ידוע ככזה ששום עסק לא החזיק בו מעמד. העסקים שם התחלפו בזה אחר זה, ולא צלחו. פתחנו את טנדורי עם הרבה קשיים. בעלי, שהיה רגיל לחיי רב- חובל שכולם סרים למרותו, מצא את עצמו צובע, חוצב, בונה כיסאות, משמש כסבל ועובד קשה.
"המסעדה נפתחה עם ארבעה טבחים ועם ברמן, שהבאתי מהודו, ועם תפריט מכובד של מאכלים הודיים מסורתיים. אני הייתי גם המבשלת וגם המלצרית היחידה, לבושה בבגדים מסורתיים ובתכשיטים, כפי שכולם מכירים אותי גם היום. אבל שוב הסיפור חזר על עצמו: הגיעו רק תיירים בריטים ויוצאי הודו. המסעדה הייתה ריקה, בייחוד בצהריים. בשעות האלה, בעלי שיחק קריקט עם הצוות בחוץ על המדרכה. באחד הימים בסביבות 12 בצהריים, בעודם משחקים קריקט בחוץ, הגיע זוג ישראלים והתיישב במסעדה. "בעלי אמר לעובדים, 'אין לכם מה לרוץ. הם יבדקו את התפריט ויעזבו'. פתאום, במחצית השעה הבאה הגיעו עוד חמישה-שישה זוגות.
העובדים רצו למטבח, אני הגשתי את תפריטים, והתפניתי לארח את האורחים. הם אכלו ושתו בהתלהבות. אחר-כך התברר לי מדבריהם, כי שאול אברון, שהיה אז מבקר המסעדות של 'ידיעות אחרונות' (והיום מבעלי מסעדת "יועזר בר-יין" ביפו), פרסם באותו יום כתבה נלהבת על המסעדה.
"כך נפתח העידן של טנדורי ושל האוכל ההודי בישראל. מאז זרמו אינסוף אורחים למסעדה. ביניהם חבריי ההודים, זובין מהטה ורעייתו ננסי (שאוכלים אצל רינה פושקרנה ארבעה ערבים בשבוע כשהם בישראל), אייבי נתן, המסעדן החדש אז, ישראל אהרוני, דיפלומטים שחיו בישראל, פוליטיקאים כמו אריק שרון, יצחק רבין, הנשיא יצחק נבון, ביבי נתניהו, וכל אורח חשוב שהגיע לארץ וקשור לזובין מהטה, ביניהם סופיה לורן, לוצ'יאנו פברוטי, פלסידו דומינגו וכל המוזיקאים הגדולים".
ההצעה של דייויד לואיס
באחד הימים סעד בטנדורי בכיכר דיזנגוף גבר דובר אנגלית ומרשים. רינה: "הוא ביקש לדבר איתי, והציג את עצמו כדייויד לואיס, בעל מלונות באילת (היום הבעלים של רשת מלונות ישרוטל)". לואיס הציע לרינה ולווינוד לפתוח מסעדה הודית במלון לגונה. הם הסכימו. מסעדת קוהינור שנפתחה באילת קיימת שם כבר 22 שנה. כך החלה ההתרחבות של טנדורי עד להפיכתה לרשת. המסעדה הגדולה מכולן היא טנדורי באזור התעשייה של הרצליה, שהייתה בין המסעדות הראשונות שנפתחו באזור שהפך למרכז גסטרונומי. עד שנת 2000 היו לרינה ולווינוד שש מסעדות. ההצלחה האירה להם פנים.
כולם נוסעים להודו
בעשרים השנה האחרונות השתנה לגמרי היחס של הישראלים להודו ולהודים. רינה: "אלפי צעירים נסעו ונוסעים להודו, שם הם מוצאים שלווה אחרי השירות הצבאי בצה"ל, ולפני השלב של הפיכתם לבוגרים. הודו לימדה אותם, שגם אדם עני מרוד יכול לחייך ולהיות מרוצה ממה שיש לו. המירוץ אחרי הכסף עדיין לא בולט בהודו כמו במערב. חלק מהצעירים סחבו עימם גם את ההורים, והודו הפכה לאתר תיירות חשוב עבור ישראלים. כאשר הם חוזרים משם, הגעגועים לאוכל ולאווירה ההודיים מביאים אותם אליי. "במקביל, חלו שינויים גדולים בהודו, שהפכה היום למעצמה עסקית. הרבה ישראלים עושים עסקים עם הודים ונוסעים לשם תכופות בענייני עסקים. כאשר הישראלים מארחים את ההודים בארץ, הם באים למסעדה. אנשי עסקים גדולים וקטנים באים להתייעץ איתי, לפני נסיעתם להודו, איך להתנהג ואיך להתלבש. "בעבר הייתי יועצת בלתי-רשמית, אבל קבועה, של כל מי שמונה להיות שגריר ישראל בהודו. אנשי עסקים מבקשים ממני להיות נוכחת במסעדה כאשר הם מביאים קולגות מהודו לישראל, כדי שירגישו בבית".
קשיים בעסקים - לפני שבע שנים החלו להיווצר קשיים בעסקים של פושקרנה.
רינה: "זה קרה גם בגלל האינתיפאדה, וגם מפני ששירות התעסוקה מסרב להתיר לנו להביא טבחים מהודו. אי אפשר לנהל מסעדה מקצועית אתנית בלי טבחים מארץ המקור. גם מחירי הנדל"ן עלו ואיתם שכר הדירה. ההשקעה בהקמת מסעדה בישראל נעה סביב מיליון דולר. לכך יש להוסיף גם שכר-דירה חודשי והוצאות נלוות רבות. בישראל נפתחות כל שנה עשרות מסעדות חדשות, אך רבים סוגרים תוך שנה-שנתיים, וכל ההשקעה יורדת לטמיון. לפי הסטטיסטיקה העולמית בתחום המסעדנות, רק 20% מהמסעדות שנפתחות מצליחות להתקיים לאורך זמן".
"בשנת 2003 הקמנו וינוד ואני עסק משפחתי בשם פרסקו, לייצור אוכל מוכן קפוא למכירה בסופרמרקטים. אני ובתי עברנו במשך תקופה ארוכה מסופרמרקט אחד לשני, כדי להציע טעימות לקהל הקונים. היה מאוד קשה לקדם את המוצר הזה ולהרגיל את הלקוחות לקנות אוכל הודי מוכן קפוא, ולא היה לנו תקציב מספיק ליחסי-ציבור ולפרסום המוצר. רק לאחרונה זה התחיל ללכת, אך עד עכשיו העסקים היו בשפל, מה שהביא אותנו לסגירת שתי מסעדות מתוך השש. "בשנת 2003 נסעתי עם ראש-הממשלה דאז אריק שרון ועם משלחת של אנשי עסקים להודו. הרגשתי שסגרתי מעגל. התקבלתי שם כנציגת ישראל וכבת הודו, והייתי גאה בכל מה שיכולתי לעשות עבור ישראל שהיא ארצי, ועבור הודו שהיא מולדתי".
גיל 50, חתונת הבת, לימודי הבן
"תמיד חשתי, כי בכל מקום שבו אחיה, בין אם זה יהיה בתחתית בור או במשכנות שליטים, תהיה לי הזדמנות נוספת לפתוח עוד דלת, להתחלה חדשה. את גיל 50 אני מקבלת בתחושה של סיפוק, ובידיעה שהגשמתי חלומות, יצרתי משפחה יפה, ושבעצם כל החיים עוד לפני. "בתי סרינה התחתנה בימים אלה בסינגפור, והיא חיה לסירוגין בישראל ובסינגפור. היא למדה מנהל עסקים באוניברסיטה העברית, יצרה קשרים עם יזמי נדל"ן במזרח הרחוק, והכירה ברהמיני העוסק באותו מקצוע בסינגפור. בעלי, אני ואחי שגר בסינגפור, אישרנו את ההתאמה של בני-הזוג. חגגנו את חתונתם המפוארת במשך ארבעה ימים בסינגפור. את הבגדים שלבשתי, לפי המסורת ההודית, קיבלתי מתנה מננסי ומזובין מהטה, ששלחו אותי אל המעצב של ננסי בניו-דלהי.
הפרידה מבתי קשה לי. מזל שקל היום לטוס מארץ לארץ, ושיש SMS וטלפון, ואנחנו יכולות לדבר יום-יום.
"בני, קונאל, למד מלונאות במסצ'וסטס ארה"ב וכן בשווייץ. הוא בודק עכשיו אפשרויות היכן להשתלב בעסקים או אם להקים עסק משלו. "באשר לי, בקרוב עומד לצאת ספר ביוגרפי שלי, בהוצאת מודן, עם מתכונים מהמטבח ההודי. אני מחכה בהתרגשות לספר הזה, שיוצא בעברית ובאנגלית. אולי אקבל גם להגיש תוכנית טלוויזיה לבישול הודי. כן, אני מאמינה בקארמה (גורל, על- פי המסורת ההודית). אבל אני מאמינה גם שצריך לעזור לקארמה. זה יכול להועיל".
