שגרירה של כבוד
רינה פושקרנה, שחוגגת 25 שנים להיווסדה של מסעדת טנדורי בתל אביב, עדיין מלאה באנרגיות בלתי נגמרות של עשייה. בריאיון מיוחד היא מספרת על הנישואים בגיל צעיר, העלייה לארץ, קשיי ההישרדות והמשבר הכלכלי. גם כיום, לאחר שהפכה לסמל לתרבות ולמטבח ההודי, היא עדיין מרגישה שבכל יום היא צריכה להוכיח את עצמה מחדש
מאת ניר שרון
צילום: בועז לביא
המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לקבל היא מישראלים שמטיילים ברחבי העולם, ואומרים לי שהאוכל ההודי הכי טוב מוגש בטנדורי, אומרת רינה פושקרנה בעיניים נוצצות. דרך ארוכה ורצופת קשיים היא עשתה מאז שהגיעה לארץ כעולה חדשה עם כיסים ריקים ובזכות כישרון, התמדה ואישיות כריזמטית הפכה לסמל, או ליתר דיוק - למילה נרדפת בישראל לאוכל ולתרבות ההודית.
ריחות וטעמים
בימים אלה, כשרינה פושקרנה מציינת 25 שנים לפתיחת רשת מסעדות טנדורי, היא איננה ממהרת לערוך סיכומים, אבל יכולה להסתכל אחורה על שלל הישגיה בסיפוק. היא היתה הראשונה לערוך לקהל הישראלי היכרות עם מטעמי המטבח ההודי והפכה תוך זמן קצר למוסד. כושר הישרדותה הוא דבר יוצא דופן באקלים המסעדנות, שבו מקומות חדשים נפתחים ונסגרים, אולם בפרק זמן זה טנדורי שמרה על מעמדה כמו גם על איכות המזון היוצא ממטבחה האקזוטי. נראה שלא הרבה השתנה בה, אולם זה גם סוד קסמה: השפית פושקרנה מגישה אוכל הודי אותנטי, שאינו מתאים עצמו לאופנות ואינו מתחנף לקהל הסועדים ומקפידה על איכות חומרי הגלם, טכניקות הבישול המסורתיות ודיוק הטעמים העשירים.
גם במישור הדיפלומטי לוקחת פושקרנה חלק פעיל, כשבמהלך השנים הפכה, מבלי להתכוון, למעין שגרירה של הודו בישראל. בעבר שימשה יועצת בלתי רשמית של הישראלים שמונו לתפקידים דיפלומטיים בהודו, היתה חברת משלחת ראש הממשלה דאז, אריק שרון בעת נסיעתו להודו ואף קיבלה תואר כבוד מטעם לשכת המסחר ישראל-אסיה. היום היא נהנית לעזור לישראלים ששואבים ממנה כל פיסת מידע בצימאון. "צעירים שנוסעים לטיול של אחרי הצבא מגיעים לכאן לפני הטיול ואני תמיד שמחה לספר להם על התרבות ההודית ועל אתרים מומלצים", היא מספרת. "כשהם חוזרים לארץ הם מגיעים לכאן כדי להיזכר בטעמים ובריחות ומספרים לי חוויות. הפיכתה של הודו למעצמה עסקית מביאה לכאן גם אנשי עסקים, שמבקשים טיפים לגבי קודים של התנהגות ולבוש ולהתנהלות מול ההודים ובהמשך מביאים לכאן את השותפים ההודיים שלהם לארוחות".
אשת איש
סיפורה של פושקרנה מתחיל לפני כחצי מאה. היא נולדה בניו דלהי לאם יהודיה ולאב ממוצא סיקי, ששירת כקצין בצבא. המשפחה על חמשת ילדיה נדדה ברחבי הודו מתוקף תפקידו של האב, וכך זכתה רינה להכיר מקרוב את המחוזות השונים של תת היבשת. למרות החינוך הקפדני היא זוכרת בית חם עם צוות משרתים והורים מפנקים. הבישול, שהפך אותה לכל כך מפורסמת, נכנס לחייה רק בשלב מאוחר יותר, כאשר נישאה בשידוך לרב החובל וינוד פושקרנה. פושקרנה היה ידיד המשפחה ורינה ראתה אותו לראשונה כשהיתה בת 12. כעבור ארבע שנים נישאו השניים ורינה החלה ללמוד את רזי הבישול ההודי מאמו של וינוד, כיאה לאשת איש.
עבודתו של וינוד הביאה אותם להעביר תשע שנים על פני ימים ואוקיינוסים, תקופה בה ביקרו השניים במקומות שונים בעולם. מתוך סקרנות, עניין וקצת מתוך שעמום בילתה רינה זמן רב במטבחי האוניות, כשהיא לומדת את מלאכת הבישול משפים שונים מרחבי תבל. "מתוך כבוד העובדים ההודיים על האונייה לא העזו לדבר אתי", היא נזכרת. "העבודה במטבח הביאה לי סיפוק עצום, טבחים בני לאומים שונים לימדו אותי סוגים שונים של מטבחים, וכך רכשתי ידע בכל הקשור לחומרי הגלם, הבישול עצמו וניהול המטבח".
לאחר לידת ילדיהם סרינה וקונאל החליט הזוג פושקרנה לסיים את פרק הנדודים בחייו ולהעניק לילדים סביבה יציבה יותר. הודו ואנגליה נראו כאופציות מתבקשות להקמת בית הקבע שלהם, אולם ביקור קצר בישראל, שהטביע את חותמו על השניים, הביא אותם לעשות עליה ולנסות את מזלם בארץ הקודש.
קריקט בכיכר דיזנגוף
השניים שכרו דירה קטנה בראשון לציון ומצאו חלל קטן בלונדון מיניסטור בתל אביב לפתיחת מסעדה צמחונית. השם שבחרו למקום, איצ'יקידנה, נלקח משיר הודי ידוע שהיה מוכר לישראלים, והתפריט הצנוע הציע חטיפים שונים ומשקאות לאסי. הקהל הישראלי, שעד אז כמעט ולא נחשף למטעמים ההודיים, נשאר אדיש ומרבית הלקוחות היו תיירים ויוצאי הודו, שהגיעו להתרפק על הטעמים המוכרים להם מהבית. "זו היתה תקופה לא פשוטה", מודה פושקרנה. "את האוכל הייתי מבשלת בבית ומביאה באוטובוס לתל אביב, ובגלל הלבוש ההודי המסורתי שלי אנשים ראו בי עוף מוזר. כאשר הלחץ הכלכלי גבר נאלצנו לעמוד בפני החלטה גורלית לגבי העתיד והחלטנו לתת לעצמנו הזדמנות נוספת בארץ".
כדי להשקיע במקום מרווח ומתאים יותר חזר וינוד לעבודתו בים למשך מספר חודשים, ובאמצעות הכסף שהרוויח עברו השניים לתל אביב ושכרו מקום בכיכר דיזנגוף, שם שוכנת עד היום מסעדת טנדורי. "באותה תקופה הכיכר היתה יפה ואלגנטית והמקום שמצאנו היה גדול מספיק כדי להקים בו מטבח מקצועי עם תנורי טנדורי. הבנתי שקהל הסועדים אוהב מאוד בשר ובניתי תפריט עם מנות הודיות קלאסיות", נזכרת פושקרנה. אולם גם פרק חדש זה נפתח בקשיים; ההוצאות היו גדולות, האורחים המעטים שהגיעו לא כיסו אותן וצוות הטבחים שהגיע מהודו בילה את רוב זמנו במשחקי קריקט ברחבה הסמוכה בהנהגתו של וינוד.
המזל התהפך בעקבות ביקורת על המסעדה שהתפרסמה בעיתון ושכנעה את הקהל המקומי לתת צ'אנס למטבח האתני של רינה. תוך זמן קצר הפכה המסעדה למקום עלייה לרגל וחוללה מהפכה של ממש בעולם הקולינאריה של שנות השמונים. פושקרנה הציגה לראשונה לישראלים את נפלאות המטבח ההודי ועושרו ואושיות מעולם הפוליטיקה והתרבות נהגו להתארח במקום דרך קבע.
תחושות קשות
בעקבות ההצלחה הפכו הזוג פושקרנה את המסעדה לרשת ופתחו מספר מסעדות ברחבי הארץ, ביניהן מסעדת קוהינור הירושלמית (המסעדה ההודית הכשרה היחידה בעולם) ומסעדה בהרצליה פיתוח, שנפתחה כאשר באזור התעשייה היו בעיקר מוסכים. היום הפך המקום למסעדת הדגל של הרשת, שמשרתת מדי צהריים מאות אנשי היי-טק. דגש ניתן לעיצוב המסעדות, שנראות כארמונות הודיים מפוארים. עם הכניסה לחלל המקושט נדמה כי האורחים עוברים למימד אחר שאינו תלוי במקום או בזמן, כשרוחה של פושקרנה נמצאת בכל פינה. כאשר היא נמצאת במסעדה השמחה היא כפולה והיא מקבלת את פני כל האורחים בחיוך קורן ונותנת להם תחושה חמימה של בית. "בכל פעם מחדש אני מתרגשת לראות אורחים שחוזרים למסעדה. משפחות רבות חוגגות כאן אירועים חשובים ולא פעם מגיעים הורים עם ילדיהם ומעלים זיכרונות מארוחות שאכלו כאן כשהם עצמם היו ילדים".
לפני כשבע שנים הגשימה רינה חלום נוסף, כאשר פתחה בהשקעה גדולה מפעל לייצור אוכל הודי קפוא למכירה בסופרמרקטים. נראה היה כי מה שמצליח מאוד באירופה ובארצות הברית יכול למצוא חן גם בעיני הצרכנים המקומיים, אולם צירוף נסיבות אומלל הביא למשבר פיננסי. "הייתי מאוד גאה במוצרים ואפילו נסעתי בעצמי לנקודות השיווק כדי לקדם אותם", היא מספרת. "ההשקעה בהקמת המפעל היתה גדולה, מה שלא השאיר תקציב לפרסום. במקביל, בעקבות המצב הביטחוני אנשים יצאו פחות לאכול בחוץ, מחירי הנדל"ן והשכירות עלו, נוצר קושי בירוקרטי להביא טבחים מקצועיים מהודו וכך נאלצנו לסגור שלוש מסעדות. הרבה אנשים ניחמו אותי בכך שהמסעדות המרכזיות עדיין מצליחות, אך רק מי שמכיר מקרוב את התחום ויודע איזו השקעה נפשית כרוכה בפתיחת כל מסעדה, יכול להבין את התחושות הקשות שמלוות את סגירתה". למרות המשבר, פושקרנה שמרה על האופטימיות המוכרת שלה ופנתה לנתיב אחר - ייצור ארוחות מוכנות, ממנה נהנים מדי יום אלפי חיילים.
מהמטבח באהבה
"כל יום הוא יום חדש, ובכל יום אני מתמלאת באנרגיות טובות מהאורחים שמגיעים למסעדה, מחיוך של ילד שנהנה מהאוכל שאני מגישה, ממנה חדשה שאני מפתחת, מאנשים יקרים שמקיפים אותי ומהמשפחה היקרה שלי", אומרת פושקרנה. "וינוד, שמנהל את כל העסקים, הוא השותף הכי טוב שהייתי יכולה לאחל לעצמי. הילדים שלי גדלו במסעדות והיום אני גאה לראות אותם עצמאיים. בתי סרינה, שבעבר היתה מנהלת השיווק של הרשת, התחתנה ועברה להתגורר בסינגפור, וקונאל, שלמד מלונאות בארה"ב ובשוויץ, מנהל היום את המסעדות".
"רבים שואלים אותי מה הסוד, איך מצליחים לשרוד כל כך הרבה שנים בתחום הלא יציב של המסעדנות. לכולם אני משיבה שאני מאמינה שכשאתה עושה דברים באהבה היא גם תחזור אליך. הסוד הוא להתמיד, לא להפסיק לחלום ולא להתייאש בזמנים קשים, להקפיד לא לדרוך במקום, להמשיך לחדש ולהפתיע לפעמים גם את עצמנו. ברגע שבו תפסיק להתאמץ ייקחו אותך כמובן מאליו ואז אתה עלול ליפול. גם אחרי 25 שנים אני מרגישה שבכל יום אני צריכה לעמוד למבחן ולהוכיח את עצמי מחדש".
|
